<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פי"א</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לבאר בו איך צריך כל אדם להתודות ולשוב בכל יום וכל שכן בימי הזקנה והחולי. הודיעני י"י קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין וכו' [תהלים ל"ט], ממה שצריך לכל משכיל הן בראותו דברי חכמים כתובים בספר ויהיו הדברים לפי הנראה בהם דברים זרים אין האמת או השכל משיגם, לבל יחשוב החכם כמהתל וכדובר דברים שאין בהם ממש, אבל ידע ויבין שהם דברים ישרים ומועילים ויחפש בשכלו ענינים עד שיבינם, ואם לא יבינם יניחם במקומם למביניהם, והוא שדברי החכמים סופרים ספירים מקבלים הביאורים שהם אמנם על צד הביאור ראוי לקיים דרכי הדת, מאמר נעים זמירות הנה לפי מה שהתבאר זרים מאד, איך יעלה על דעתו לשאול ידיעת זמן חיותו, ומה תועלת לו בידיעת זה, שהשלם בודאי יתנהג בכל יום כאלו ימות למחר, היאמר לשם הודיעני כמה אחיה ואם חיי קצרים אשוב לשם בטרם בא יומי, ואם הם ארוכים אלך בשרירות לבי, אין זה רק דבר הסכלים ומחשבת הפתאים, כענין רוב אנשי זמננו זה, נתנהג על פי מדותם אלה ונחשוב בעת המות נצעק ונודה לשם ונבקש הסליחה ממנו, ועוד על דעת רז"ל שדרשו הכל כפשוטו, מה היא סבת הכפל באומרו ומדת ימי מה היא אחרי אמרו הודיעני י"י קצי, כפי מה שדרשו רז"ל במס' שבת [ל' ע"א], ועוד דרשו אדעה מה חדל אני, א"ל בשבת תמות, וכי מה ענין מה חדל אני שיראה לו באי זה יום ימות כדי שתבא התשובה בשבת, ואמנם אין ספק שדבריהם כלם ישרים למבין, ואמנם כוונו בביאור ידיעת קצו ענין תכליתו איך יהיה, לא מדת הימים, ובאמרו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לאדם קצו, כלומר שהתבאר לו מתוך חקירתו שאין ידיעת השם מבטלת האיפשר, ואחר שהאיפשר עומד במקומו נוטה הענין לשני חלקיו ואין הידיעה מחייבת, כמו שכבר ביארנו על הצד הדרכים הדתיים שחיי האדם יתארכו או יתקצרו לפעמים על דרך מופת מצד גמול או עונש, כמו שבא בנביאים כאמרו [ישעיה ל"ח] הנני יוסיף על ימיך, ואמר ואדעה מה חדל אני, ואין זה מן השאלה אבל כמניח הנחה פשוטה, כלומר אי אפשר לי לדעת תכלית עניני ומדת ימי, אבל אני יודע באמת איך שיהיה ובזמן שיהיה שבסוף אחדל ואפס, שאי אפשר להמלט מן המות בשום צד, והוא שהמשיך דברי משלו ואמרו כל יומא דשבתא הוה גריס כולי יומא דנח נפשיה וכו', כל זה הוראה על היות תחבולה נמנעת להעדר המות והר' פי' בו ענין אחר ואינו נרצה כלל.
ואצלי לפרש בו שכונתו היה להדריך האדם בדרך ישרה ולשוות נגדו תמיד, ואמר על זה לפי דעתי, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' [תהלים שם] כלומר בעת שיצרי פוחז עלי ומתגבר אכניעהו ואשמור עצמי לא מן העבירה לבד אבל מכל מדה מגונה, והוא אמרו אשמרה דרכי, שאמנע הליכתי ממקום מוכן לפורענות, ולשוני ממצוא חפצי ודבר דבר יביאהו למה שאינו ראוי, או יהיה ביאור דרכי כמו מדותי, על דרך מעשות דרכיך [ישעיה נ"ח], ובא על דרך אני שמרתי ארחות פריץ [תהלים י"ז], כלומר שנזהרתי מכל מדות מגונות, ולא הספיק לי ההמנע מן העבירה לבד, ומה נאה אצלי אשמרה לפי מחסום, לא אמר אתן לפי מחסום, אבל אשמרה, כלומר שהמחסום ההוא נתון בפי כל משכיל מדרכי הדת ומגדרי אזהרות החכמים שבכל דור ודור, ואמר שהמחסום ההוא ישמרהו לפיו, ואמר אח"כ נאלמתי דומיה, כלומר אחזתי בזאת המדה על כרח יצרי ונאלמתי דומיה נמנעתי עצמי מכל תענוג, והוא אמרו החשיתי מטוב וכאבי נעכר, כלומר המכאיבני והוא היצר האורב נעכר ונחלש, ולא אצטרך לזה הביאור לפרש וכאבי נעכר על מקום הבשר שבו הכאב, אבל על הכאב בעצמו, ואמר אח"כ חם לבי בקרבי אמרתי אשמרה דרכי, כלומר חשבתי בעצמי שאוכל לשמור דרכי ולהתנהג בזאת המדה שהתחלתי ולפעמים יצרי מתגבר עלי ולבי חם בקרבי והגיגי אשר המחסום לפניו כאש עצור מתרוצץ לזאת, אשר לא אוכל להתרחק מכל וכל מן המדות ההם, ואני ירא שיביאוני לגוף העבירה, ואמר על זה הודיעני י"י קצי, והוא אצלי על דרך אמרו [שם נ"א] לב טהור ברא לי אלים ורוח נכון, וזה שמלת ידיעה באה לפעמים במקום התבוננות, כמו עת ומשפט ידע לב חכם [קהלת ח'], ר"ל שהחכם יתבונן במשפטי השם ובהתחלפות העתים וכן העתיד, וכן אמר הנה לדעתי הודיעני י"י קצי, ר"ל ברא לי לב טהור עד שאתבונן בקצי ואזכור מדת ימי מה היא, ובאה מלת מה על צד המיעוט, וכמו ונחנו מה [שמות ט"ז], כלומר מה היא מדת ימי מעוטה אדעה ואתבונן איך אני אפס וחדל ושמדה קטנה נתונה לכחי, והוא אמרו הנה טפחות נתת ימי, רומז אל מדת הטפח שהיא קטנה שבמדות, וזה שאמר אך הבל כל אדם סלה, ואז בזכור האדם יום המות יכנע ויבין לאחריתו ויכיר כי אם חלקו מחמאות תבל פתאום יגורש מהם וישאר בפחזותו נעור ורק.
ועל דרך הצחות העידו חכמי הערב במשליהם, שמדינה אחת גדולה היה מנהגם שביום התחדש שנתם היו ממליכים על עצמם איש נכרי פתי וסכל וחושב שמלכותו לעולם ולסוף שנה העבירוהו וכו', עד שהמליכו שנה אחת איש א' שירד מנכסיו והיה מחזר על הפתחים דמוהו כפתי וסכל, והוא לא כן יחשוב, והמליכוהו עליהם וקבץ בשנה ההיא בערמה ושלח אל ארצו, וכשהורידוהו מגדולתו בסוף השנה יצא ממלכות קצר אל עושר מופלג, כל זה הערה לזכור יום המות ולהשלים נפשו באופן שתצא מאפילה לאור, ובמשלי הערב אמרו התאמץ לעצמך כמאריך שנים והזהר לאחריתך כרואה את המות פנים בפנים היה מזהירם ללכת אחרי מטת המת לקוברו וזהו לזכור קצו, וזה שאמר עוד בזה המזמור [תהלים ל"ט] שמעה תפלתי י"י וכו', וכן אמר כי גרים אנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, ולכן צריך לזכור יום המיתה, וכל שכן אם הוא חולה צריך להתודות והתבוננו בבא אליו לרוב פשעיו, והוא אמרו [שם ל"ח] י"י אל בקצפך תוכיחני, ואמר כי חיציך ניחתו בי וכו', כלומר שאני יודע שמאתך קרני כל זאת, וזה שאמר אין מתום בבשרי מפני זעמך וכו', כי עונות עברו ראשי, כלומר אם החוליים עברו החק גם עוונותי עברו ראשי, ואין לזעוק רק מפני אולתי, וזה שאמר הבאישו נמקו וכו', להודיע שאין תפלתו על חליו רק להשלמת נפשו ולא לרדיפת תאוה, ולבקשת נפשו אמר אחר זה [שם ד'] י"י נגדך כל תאותי, ר"ל כל תאותי בחיי אינו רק נגדך ולעומתך ולהשלים נפשי ולהעתיק מגמת פני אליך, ואנחתי על המות ממך לא נסתרה שאינה ליראתי אותה ולפחדתי ממנה אבל ממה שחסרה נפשי בסורה מהשלים תכונתה עד תכלית הראוי לה, ועל זה הצד העיר בזה המזמור הערה אחרת והוא, שהוא שמח בחליו ומתאוה אליו למרוק עונותיו אחר שהוא יודע בעצמו שראוי לכך, והוא מה שהעיר ר' עקיבא במה שאז"ל [סנהדרין ק"א ע"א], כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם חמה עזה יש בעולם, התחילו כולם בוכים והתחיל ר' עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ומפני מה אתם בוכים, אמרו לו איפשר ס"ת שרוי בצער ואנו רואים ולא נבכה, אמר להם ולכך אני משחק שכל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דבשו מדביש אמרתי שמא ח"ו קבל ר' עולמו, עכשיו שאני רואה את ר' בצער אני שמח, א"ל ר' אליעזר עקיבא כלום חסרתי מן התורה, א"ל למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, זהו לשון השמועה, כל שכן למי שיודע בעצמו היותו חוטא ורואה שעם חטאיו הצלחת ענייניו עם דעתו יושר משפטי השם, שהוא צריך לירוא ולחשוב כי חנם מזורה הרשת ללכדו ביום לא ידע, ועל זה היה ממדת חסידים לשמוח ביסורים מצד שבסבתם שבו מדרכם הרעה, וזהו לדעת רז"ל שאמר דוד ע"ה [תהלים ל"ח] י"י נגדך כל תאותי, ואמר כי אני לצלע נכון, ר"ל לפי פשעי אני מעותד לאיד ולצרה, ודרשו ז"ל י"י נגדך כל תאותי, אני מתאווה ליסורין כדי שיהא אותו עון מחול לי, ועוד אמרו בדרש [מדרש תהלים ריש מזמור כ"ו] ד' הם שלקו א' היה לוקה ומבעט וזהו איוב שאמר [איוב י'] הודיעני על מה תריבני, על מה אני לוקה, הטוב לך כי תעשוק, ואחד היה משחק והוא אברהם שנאמר [בראשית י"ז] ויפול אברהם על פניו ויצחק, ולמה היה אברהם דומה למלך שנשבע שיכה את בנו, וא"ל בני אני נשבעתי שמכה אותך, וא"ל הרשות בידך היה מכה, וסבור שיאמר הבן די, ולא אמר, כיון שלקה אמר האב די להכות, וכן וירא י"י אל אברם ויאמר אני אל שדי [בראשית שם] די לו הכאתו, ג' לוקה ומבקש מאוהבו שלא ילקהו זה חזקיה שנאמר [מ"ב כ'] ויסב חזקיה פניו אל הקיר, ד' לוקה ואמר למה הרצועה תלויה, זה שאמר הכתוב [תהלים כ"ו] לדוד שפטני י"י, וכן שלמה ע"ה היה אומר [משלי י"ב] אוהב מוסר אוהב דעת, וכן הוא אומר [תהלים צ"ד] אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ע"כ, הורה שהאנשים חלוקים בד' מדרגות הא' מבעט בייסורין ומחזיק עצמו כצדיק, הב' מי שרואה ביסוריו וחושב שאינו ראוי לכך, וע"כ אינו מבעט אלא חושב שהוא כמנהג העולם ואינו ראוי שישתנה טבע העולם בעבורו, והוא ענין אברהם שאמר לו צא מאיצטגנינות שלך, וזה שאמר למלך שנשבע, שהעונש בא מגזרה טבעית יאמר עליו שהוא גזר דין שיש עמו שבועה, הג' שיודע בעצמו היותו ראוי לעונש ומתוך הכרתו יתעורר ויתבונן וישוב לשם וחושב בעצמו מירוק העון עם התשובה, והוא ענין חזקיה, הד' מי שיודע שראוי לזה העונש וירא מחטאיו עד שלא יספיק לו להיותו שמח ביסורין אבל שרוצה שיכפיל השם צרותיו, ולכן ראוי להתעורר ובפרט בעת צרתו וכל שכן בימי הזקנה והוא שאין ראוי לזקן להתנהג על מדות הנער, אבל יכיר ויתבונן כי הנערות והילדות הבל, וחכמי ערב אמרו במשליהם אל תתנהג במדות הנער וזהו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא [משלי ט"ז], ר"ל אצלי עטרת השיבה כשהיא אמנם נמצאת בדרך צדקה, ר"ל בדרך הראוי לה ומכלל הדברים שהיא מגונה, הזקנה כשהיא בהפך.
וא' מהנזירים הקדומים התבודד בעת זקנתו על א' ההרים לרוב מה שהיה רואה בזמנו בטומאת הארץ לרעת מלכיה ושריה ומנהיגיה והמלך שמע ויחרד ויצא לבו ובא אליו עד מקומו בהתנכרות כדמות סוחר טועה בדרך שואל איה נתיבו, ונתגלגל עמו לחקור ענין הארץ ומלכו, לחקור מה שמץ דבר נמצא בו, ושאלו מה ענין התבודדותו והתרחקו מכל קדוש ורע, ובתוך דברי תשובותיו אמר ראיתי שיבתי ואני מכיר בא קצי ואני מונע עצמי מן הפושעים כפי יכולתי, ודורש סליחה מאשר חטאתי על רגעי, ואזני קשבת לקול הדופק האומר לי קום מה לך נרדם מהרה חושה לשוב אל האדמה אשר ממנה לוקחת, תקצור את אשר זרעת ותאכל כל פרי העץ אשר נטעת, ובמשליהם הגידו עוד על זקן אחד פתי וסכל בא אל חכם אחד מיוחד שבדורו לדעת מה יעשה לו בפשעו ומה עצתו על רוע מעלליו, ואמר לו אדוני החכם הכבידו העונות גם עברו החטאים ראשי ועתה הורני והוכיחני כי נכון אני להאמין בתוכחותיך, והחכם השיבו איה המוכיח יוכיח לאשר בקדקדך הפתי, שאלו הבינני אדוני דרכיך, א"ל הלבין היוצר שער השחור להזהיר כי השיבות שליח המות ושאחרי המות מעמד יעמדו הרגלים ההולכים בדרך רע, לכן אם יש בידך טוב הוסף עליו וכופלהו בקש שלום ורדפהו, ואם לבך טועה התגבר עליו והכניעהו ודע והתבונן כי חטא השנות לחטא א' וחטא הזקן חשוב כאלף, והוא שאמר דוד [תהלים קי"ט] עת לעשות לי"י הפרו תורתך, לפי מה שפירש בו אבי העזרי כמו שקדם, ויש מפרשים פירוש אחר והוא שבתחלה אמר עשיתי משפט וצדק, ר"ל על דרך צחות כשם שאני עשיתי משפט וצדק ולא הנחתי העשוק ביד עושקיו כן אל תניחני ביד עושקי שאשתקע במצולות הטרדות, אלא ערוב עבדך לטוב והנח לו מקום מרווח בל יעשקוני זדים ומלת זדים, ר"ל מטרידיו ומבטלי למוד התורה, וזה שאמר זדים הליצוני עד מאד וגו' כלומר זדים מבטלי למוד התורה התלוצצו בי עד מאד, ועם כל זה מתורתך לא נטיתי, ונ"ל כי מלת הליצוני בלתי יודע, כי נעדר הידיעה בלשון הכתובים יקרא לץ, כמו אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא [משלי ט'] אמר שהתכוונו להטרידני ולהטריד ידיעתם ועם כל זה לא נטיתי מתורתך, וזה שאמר הנה [תהלים שם] לא יעשקוני זדים, כלומר שלא ישיגו עלי מה שהם מכוונים בעניינם, וזה הוא מרוב תשוקתו בהשגת החכמה כמאמרו הנה, עיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך ואמר עבדך אני הבינני, כלומר עם השקיטך מעלי המון זדים המטרידים אותי והמכוונים לגרשוני מהסתפח בנחלת י"י, אעפ"כ אני צריך עזרה אלהית בהצלחת הלמוד עד שאבא לידי השלימות הגדול, והוא השלימות עד שישפיע ממנו לאחרים, כי העת צריך לכך והזמן נתאלמן אין איש מוכיח או נוכח עד כמעט הפרו חק, וזהו עת לעשות לי"י הפרו תורתך, והוא שהמשיך אחריו על כן אהבתי מצוותיך מזהב ומפז, כלומר למה שאראה הצורך הגדול הזה פניתי מכל שאר העסקים ומכל השתדלות והסבותי אל לבי להתעסק בחכמה לבד, ואמר על כן כל פקודי כל ישרתי, ר"ל העמדתים בחזקת ישרות ונכוחות בהודיעי טוב עניינם, ואמר פקודי כל, ר"ל פקודים שהם כוללים, כמו כי זה כל האדם [קהלת י"ב], שר"ל לכלל האדם שזאת התורה היא כללית מחייבת כל מדה טובה, ושוללת כל גסות ומדבר נבלה, מודיעה כל סתר צודק וכל סוד אמתי בכל דעת ופחיתות, ויש מפרשים פירוש אחר עת לעשות לי"י, כלומר אל תתמה בהצלחת הרשעים כי עת ומועד שמור לרעתם, ויעשה י"י בהם כאותם שהפרו תורתו, וכן דרשו רז"ל בטח בי"י ועשה טוב [תהלים ל"ז] ואין טוב אלא תשובה, שנאמר [הושע י"ד] כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו, ומה אם הרשעים שהם מכעיסים לפני בשביל תשובה מועטת שעושים אני עושה עמהם טובה הרבה צדיקים לא כל שכן, למה הדבר דומה לפועל שהיה עושה כל ימיו אצל המלך ולא נתן לו שכרו היה אותו הפועל עצב, לימים שכר אותו המלך פועל אחר ולא עשה עמו אלא יום א' האכילהו והשקהו ונתן לו שכרו משלם, התחיל אותו פועל שמח ואמר, מה זה שלא עבד אלא יום א' כך אני שעבדתי כל ימי עאכ"ו, הה"ד [תהלים ד'] נתת שמחה בלבי, ר' פלני למה הדבר דומה למלך שזימן אורחים לסעודה וריבה באוכלוסין באים ועומדים על הפתח ועדיין אין להם רשות להכנס, התחילו כלבים צועקין יוצאין ורישין דפיוסין בפומהון, אמרו כמה גדולה סעודה זו אם לכלבים כן לאוכלוסין עאכ"ו הה"ד נתת שמחה בלבי, אבל על דעת אבי העזרי פירושו שאפילו בעת שהיה ראוי לש"י והוא עת הצרה והזקנה הפליגו לחטוא והפרו תורתך, והוא שהיה מזהיר שלמה ע"ה לשוב בכל יום מבלי סבה מעוררת ויתבונן באחריתו ויפחד על בואו פתאום, וזהו וזכור את בוראך וגו' [קהלת י"ב], ואמר דוד ע"ה [תהלים קמ"ד] אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, כי תמול אנחנו ולא נדעה [איוב ח'] ר"ל שאנחנו לא נדע במיעוט זמנינו שאלו היינו מתבוננים בזה היינו מיחדים עצמנו יחוד גמור לעבודת השם ומתפללים לו, כמו שאמר [תהלים ל"ח] כי לך י"י הוחלתי וגו' אל תעזבני י"י וגו' חושה לעזרתי י"י תשועתי.
